החלטה, לא ניחוש: כללי זכאות שהרישום עורך ישירות

"האם אני זכאי להנחת אחים?" נשמעת כמו שאלה שמודל שפה יכול פשוט לענות עליה מהקשר — הוא קרא את המדיניות, הוא יכול להסיק על שני אחים רשומים, אז למה לא לתת לו להחליט? כי מודל שמנמק את דרכו להחלטת זכאות הוא מודל שמנחש, לא משנה כמה בביטחון הוא מנסח את הניחוש, ומדיניות ההנחות של רישום אוניברסיטה היא לא המקום לגלות את זה בדרך הקשה.

שאלה בעלת שם, לא פרומפט

זכאות כאן היא כלל: שאלה בעלת שם, שנענית בנקודת החלטה מוצהרת, על ידי טבלה שהרישום עורך ישירות — לא פסקת קוד, ולא פרומפט. הטבלה מקומפלת ונבדקת לפני שהיא מתפרסמת אי פעם, אותה משמעת שכלל מס או מדיניות הנחה מקבלים בכל מקום אחר בפלטפורמה הזאת.

מה חוזר

כשנשאל על הנחת האחים, התשובה היא החלטה — זכאי, בהתבסס על שני אחים רשומים — עם הנימוק שלה. המודל לא החליט אותה והוא לא כתב אותה; הוא בחר לחשוף את ההחלטה ולנסח את המשפט מסביבה. תנאי כלל שלא ניתן להערכה בצורה נקייה גם הוא לא מייצר ניחוש אופטימי — הוא נכשל סגור, אותו כלל ששולט בכל נקודת החלטה אחרת בפלטפורמה.

למה כמעט-לא-עומד-בתנאים חייב להסביר את עצמו

כלל שאומר רק "לא זכאי" הוא כלל שסגל הרישום צריך לגזור מחדש ידנית בכל פעם שסטודנט מערער. מנוע כללים שנבנה כדי לומר "הגיל היה 63, נדרש 65" במקום זה הופך כל דחייה למשהו שאדם יכול לפעול לפיו מיד, בלי לפתוח מסמך מדיניות כדי לבדוק.

מה הרישום שולט בו

הרישום מחזיק בטבלה, לא צוות הפלטפורמה. שינוי מדיניות — סף גיל חדש, שכבת הנחה נוספת — הוא עריכה של טבלת החלטה ופרסום מחדש, נבדק מול אותם מקרי בוחן בכל פעם, לעולם לא קריאת שירות שמבקשת שינוי קוד.