תור האישור בשני אנשים, ולמה שלושה שערים שומרים עליו

שום דבר שהעוזר שלכם קורא לא מגיע לתושב מבלי שאדם שני קרא אותו. מסך האישורים הוא המקום שבו הכלל הזה חי, והוא בנוי כשני תורים נפרדים כי הם מתוקנים על ידי שני מעשים שונים.

ממתין לאישור: תוכן חדש או שהשתנה, ממתין לקריאה ראשונה

כל כרטיס כאן מציג הבדל (diff) ברמת שורה — מוצג בכיוון הטקסט של התוכן עצמו, כי פסקה בעברית שהושוותה בתוך מכולה משמאל-לימין בלתי קריאה בדיוק בדרך שגורמת למאשר לאשר בלי לקרוא.

כפתור האישור נשער בשלוש דרכים נפרדות, וכל אחת מהן מציינת את עצמה לפני הלחיצה ולא אחריה:

1. מחלקה (maker-checker). אתם יכולים לאשר רק תוכן ששייך למחלקה שאתם שייכים אליה.
2. לא ההגשה שלכם. אם הגשתם את זה, אתם לא יכולים להיות מי שמאשר את זה — גם אם יש לכם את הרשאת האישור.
3. חייב שיהיה מגיש בכלל. מאמר שאיכשהו הגיע לתור בלי מגיש רשום לא יכול להיות מאושר על ידי אף אחד, כי אין ממי שהמאשר יהיה שונה. זה נכשל סגור במקום לתת לזה לעבור בשקט.

מיושן: תוכן מאושר שהמקור שלו השתנה מאז

סריקה חוזרת לא כותבת מעל מה שהתושבים כרגע מקבלים. היא מחנה את הטקסט החדש בנפרד ומסמנת את המאמר כמיושן, והתור הזה הוא המקום שבו מחלקה מחליטה מה לעשות עם זה.

אם יש גרסה חונה, תראו את אותו סוג הבדל — הפעם בין מה שחי לבין מה שהמקור אומר עכשיו — ובקרה אחת לאשר אותו. אישור אינו אישור-פרסום: הוא מחזיר את המאמר לתור ממתין-לאישור, כי זה עדיין שינוי שאדם אחד מציע, לא כזה שנסקר. רשומה מיושנת ללא כלום חונה (המקור הפך לבלתי נגיש, או שמישהו סימן ידנית) אין לה הבדל לאשר; היא זקוקה לאדם שיאמת אותה מחדש ישירות במקום זאת.

למה זה שלושה שערים ולא אחד

הרשאת "ניהול ידע" אחת הייתה מאפשרת לאדם אחד לכתוב ולאשר את העבודה שלו, מה שהופך תור אישורים לפורמליות. פיצול כתיבה ואישור להרשאות נפרדות — ואז עדיין בדיקת מחלקה והגשה עצמית על גבי זה — הוא מה ששומר על הבעלות של מחלקה על התשובות הפומביות שלה אמיתית ולא נומינלית.