מנוע אחד. כל תשובה מתועדת.

מסלול תשובה אחת, מקצה לקצה

ארבעה־עשר בדיקות רצות בין בקשה חתומה לתשובה על המסך. אחת־עשרה מהן יכולות לעצור את התשובה לגמרי — זה כל המסלול, לא רק קטעי השיא.

1. 1
   הודעה נכנסת ווידג׳ט, טלגרם או וואטסאפ — חתומה ומזוהת ערוץ
2. 2
   ארגון ושפה נקבעים מהטוקן, לעולם לא מהלקוח
3. 3
   סינון הזרקת פקודות טקסט בצורת הוראה בתוך ההודעה מנוטרל
4. 4
   שערי מצוקה ומצב מצוקה, מידע אישי או צד שלישי — כל אחד פותח מסלול משלו
5. 5
   ניתוב לפי הנחיה שורה בטבלה קובעת עדיפות — לעולם לא תנאי בקוד
6. 6
   מרחב הכלים לתור רק היכולות שמותרות לאדם הזה, עכשיו
7. לולאת הכלים — חוזרת עד שהתשובה מבוססת
   1. 7
      המודל בוחר כלי הוא בוחר מה לשאול — לעולם לא את התשובה עצמה
   2. 8
      שכבת היכולות בדיקת ארגומנטים, זהות, זכאות, קריאה למערכת שלכם, מיפוי מוקלד
   3. 9
      ידע וחוקים חיפוש היברידי ודירוג־מחדש, או מנוע חוקים מקומפל להחלטה
8. 10
   תבנית תצוגה כל מספר, תאריך, מזהה וסטטוס עוברים דרך תבנית — לעולם לא דרך המודל
9. 11
   שערי הפלט ביסוס, סף ביטחון, מספר שהומצא, מזהה בלי מקור — כל אחד חוסם
10. 12
    שער הגילוי רדקציה לפי מחלקת רגישות — נקודת מעבר אחת שכל פלט חוצה
11. 13
    על המסך מועבר בזמן אמת, עם תווית מקור ושעה
12. 14
    יומן ביקורת כל קריאה ליכולת, כל שער שנסגר, כל עלות — נרשמים

יכולת אחת, שלושה פנים — רק אחד מהם שלכם

יכולת — «מה היתרה שלי», «קבעו לי תור», «פתחו פנייה» — נשמרת כשלוש שכבות נפרדות. ההפרדה הזו היא כל ההבדל בין מוצר אחד לבין שכתוב לכל ארגון שמתקין אותו.

מחליפים ספק גבייה — ורק הביצוע משתנה. הפרומפטים, החוקים, תרשימי השיחה והבדיקות נשארים בדיוק כפי שהם.

איך מודל שפה נוגע במערכת אמיתית

מודל שפה, לבדו, יודע רק לכתוב טקסט — הוא לא יודע מה היתרה של אף אחד. כדי לפעול הוא צריך כלים: רשימת פעולות שהוא רשאי לבקש, כל אחת עם שם, תיאור וטופס קלט מוקלד. התקן הפתוח למסירה הזו הוא MCP, ה-Model Context Protocol. הפער שהוא לא סוגר: שרת כלים רגיל הוא קוד — הכלים שלו נכתבים בקובץ, נבנים ונפרסים. כלי חדש הוא גרסה חדשה.

קו בונה את ארגז הכלים. המודל תמיד רק בוחר מתוכו.

לא «חיפוש». שישה שלבים.

חיפוש וקטורי לבדו מפספס ניסוח מדויק; חיפוש מילולי לבדו מפספס משמעות. תשובה מבוססת דורשת את שניהם, ממוזגים, מדורגים מחדש ונבדקים — לא חיפוש בודד במאגר בודד.

ושום דבר לא מגיע ללקוח בלי בדיקה: לכל מאמר ידע יש בעלים, גרסה ותאריך אימות אחרון — והוא עובר לסטטוס «דורש בדיקה» ברגע שהמקור שלו משתנה.

שבע שכבות, ולמה כל אחת קיימת

שום דבר כאן הוא לא מדיניות שמישהו צריך לזכור. כל שכבה נאכפת במנגנון — רובן על ידי בדיקת ארכיטקטורה שמפילה את הבנייה ברגע שהיא נכפפת.

1. בידוד במסד הנתונים — לכל טבלה השייכת לארגון יש עמודת שוכר, מסנן באפליקציה ומדיניות אבטחת שורות של Postgres. המסנן הוא נוחות; המדיניות היא האכיפה, והשירותים מתחברים כתפקיד שלא יכול לעקוף אותה.
2. חמש רמות הזדהות — אנונימי, מזוהה-ערוץ, מזוהה, הוכחת זכאות, חזק. כל יכולת מצהירה על הרצפה שלה; קישור יכול להעלות אותה, אף פעם לא להוריד.
3. שבע מחלקות רגישות — מציבורי ועד קטגוריה מיוחדת, בסדר קפדני, וכל אחת קובעת שמירה, חשיפה למודל, שמירת תמלול וייצוא בטבלה מקומפלת אחת. שדה שלא סווג נפתר למחמיר ביותר, לא לקל ביותר.
4. גבול גילוי אחד — מותקן לפי טיפוס על ידי הסכמה עצמה, כך ששדה שיתווסף בשנה הבאה מכוסה כברירת מחדל. פטור נכתב כפרוזה גלויה, לא כדילוג שקט.
5. הרשאות לפי פעולה — נקודתיות וממוקדות. טוקנים נושאים תפקידים והיקפים בלבד; מסך שאין לכם הרשאה אליו נסגר ומציין בדיוק מה היה נדרש.
6. כספת מפתחות לכל ארגון — כל סוד נחתם תחת מפתח משלו, עטוף במפתח־על שנשמר מחוץ למסד הנתונים, נגיש רק דרך ממשק שיודע לפתוח בלבד, לא לחשוף. משמורת המפתחות וכתיבת היכולות הן תפקידים נפרדים.
7. יומן ביקורת שאף אחד לא יכול לערוך — כל צפייה של איש צוות במידע אישי, וכל צפייה שנדחתה, היא רשומה עם מבצע ומטרה. היומן מסרב לעדכונים ולמחיקות, נאכף שוב במסד הנתונים עצמו.

מעל כל השבע: צוות ולקוחות הם שתי אוכלוסיות נפרדות, עם לקוחות, מדיניות ומאגרים נפרדים. מסך צוות לא יכול לאמת לקוח, ולקוח לא יכול להגיע למסך צוות.

נאכף במנגנון, לא בזיכרון

מעל שבע השכבות עומדים ארבעה כללים שגוברים על כל השאר בקוד הזה — אלה שכל החלטה אחרת כאן חוזרת אליהם.

1. שום דבר מעל שכבת היכולות לא נוגע במערכות שלכם ישירות.
2. הזהות לעולם אינה משהו שהמודל או הקורא מספקים.
3. המודל לעולם לא כותב מספר בעצמו.
4. מקרה לא ברור תמיד נכשל סגור, אף פעם לא פתוח.

עוד על אבטחה ונגישות →